דף הבית > מאמרים מקצועיים
 בעיה כבדת משקל  - שיר־לי גולן

ידיעות אחרונות
  • 22.01.2021
 
כל אדם שסבל אי־פעם מעודף משקל נתקל בזה: שמנופוביה, או שנאת שמנים. ספר חדש של הדיאטנית איילת קלטר שם זרקור על התופעה המכוערת באמצעות סיפוריהם של שמנים, שהתמודדו עם מפגני שנאה עצמית והתעללות מצד החברה. במונולוגים חושפניים הם מתארים את טקסי האכילה הליליים, ההשפלות מצד קרובי המשפחה הקרובים ביותר ואת החיים בחברה שמקדשת רזון
אנחנו שמנים. גם אם משקל גופנו בטווח הנורמה. אנחנו שמנים כי אנחנו נוטים להתייסר בגלל ביס מיותר; אנחנו שמנים כי אנחנו קושרים בין משקל הגוף לבין אושר; אנחנו שמנים כי אנחנו עדיין רואים במילה "שמנים" קללה.
"אף אחד לא זועק את זעקת השמנים, אף אחד לא רואה את ההתעללות הרגשית שחווים שמנים ולא מדבר עליה. הלב שלי כואב עם כל אותם ילדים שגדלים בבתים של הורים ששונאים את הגוף של עצמם ואז של ילדיהם ומשחיתים להם את הנפש", אומרת הדיאטנית איילת קלטר, שנאבקת כבר שנים בשמנופוביה ומכשירה מטפלים בשיטתה, "שפת האכילה", הקוראת תיגר על הגישות המקובלות להשמנה ולהרזיה. "אני לא מאשימה את ההורים, הם מונעים מהרצון להציל את ילדיהם, אלא שהם לא קולטים עד כמה הם מזיקים להם. השמנופוביה מתחילה בבית, ותחושת האשם התמידית הזאת מופנמת בנפש. את קולם של הילדים האלה, הבוגרים, רציתי להשמיע".
בספרה החדש "שמנים" (הוצאת "אפיק") מביאה קלטר את קולותיהם של מי שסבלו, ועדיין סובלים, מאחת התופעות החברתיות המכוערות ביותר — השמנופוביה. השפה השמנופובית, היא אומרת, היא שפה השגורה בפי רובנו והיא שפה מתעללת, מחפיצה, שהמסר שלה הוא שלא העולם הפנימי הוא החשוב אלא הנראות. השפה הזו עלולה להוביל להתפתחות עצמי כוזב, לניכור, להערכה עצמית ירודה, לסימפטומים חלקיים או מלאים של הפרעות אכילה, לבושה בגוף ולדיכאון. וכמובן, ללופ אינסופי של דיאטות ולהשמנה נוספת.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2017 יותר ממחצית האוכלוסייה בארץ הייתה במצב של עודף משקל, ולמעלה מ־50% מאיתנו (58% מהנשים ו־%46 מהגברים) רוצים לרזות. לא מפתיע, אם כך, שכחמישית מהישראלים נמצאים תמיד בדיאטה, והשאר, כמו שאומרת קלטר, "מלקקים את פצעי הדיאטה הקודמת או מתכוננים לדיאטה הבאה".
אלא שהמרדף אחר הרזון נועד לכישלון: הגוף מנצח לרוב את כוח הרצון ו־95% מהיורדים במשקל עולים בחזרה בתוך שנה עד חמש שנים. "הדיאטה היא הכישלון המצליח ביותר בחברה המודרנית", מצהירה קלטר, ומפצירה בכולנו למרוד בדיקטטורת הרזון. בספרה היא עושה זאת בין השאר באמצעות שימוש נרחב בשורש ש.מ.נ (כדי להחזיר לו את מעמדו כשם תואר ותו לא), ובעזרת סיפוריהם של שמנים. הנה מונולוגים של ארבעה מהם (שמות המרואיינים בדויים).

 "הילדה שכולם מעליבים"

זהר, בשנות הארבעים לחייה, נשואה ואם לארבעה, עוסקת במקצוע טיפולי: "מגיל אפס אני בעודף משקל, ומאז שאני זוכרת את עצמי התקיים העיסוק בזה. החל מבני משפחה שהיו זורקים לעברי אמירות כמו 'איך את אוכלת את זה?', כשהעזתי לאכול עוגייה כמו ילדים אחרים, דרך חברים בקייטנה שהיו זורקים לעברי את שאריות הלחמניות והשוקו שלהם ואומרים 'השמנה תאכל', וכלה באירוע אחד שקרה בבית הספר שבו הילדים מהכיתה השכיבו אותי על שולחן, לא נתנו לי לקום, יצרו מעגל סביבי וצעקו 'לא ניתן לשמנה לצאת'. זה היה ממש טראומטי, אני זוכרת את עצמי כילדה בוכה בכאב, מרגישה שאף אחד בעולם הזה לא אוהב אותי.
הייתי שמנמנה אז, ממש לא הר אדם, וזה פגע בי מאוד. הדברים האלה פצעו לי את הנפש עד כדי כך שגם כיום, כשאני מצליחה, ויש לי זוגיות טובה ובעל שחושב שאני הכי שווה שיש, ואני נראית סבבה גם לדעתי, זה עדיין שם. אני חיה בתחושה שאני לא מספיק יפה, שאני לא נראית מספיק טוב. רגע לפני הקורונה היינו באיזה אירוע משפחתי מתמשך, ואדם קרוב אליי ראה ששמתי משהו על הצלחת ושאל אותי 'מה, את עוד רעבה?', ומיד התכרכמו פניי, ברגע אחד הייתי שוב הילדה הזאת שכולם מעליבים.
שנים ניסיתי לרזות, חלמתי להיות רזה ורדפתי אחרי כל גרם. סבלתי מחוסר ביטחון, הייתי בטוחה שאף אחד לא ירצה אותי, שאשאר רווקה זקנה, שאין סיכוי שאיזשהו גבר אי־פעם יימשך אליי. פעם אחת, באיזה מחנה קיץ, כולם התקלחו ואני לא רציתי להתקלח במקלחות המשותפות, התביישתי, ולא הסכימו שאתקלח לבד, ובכיתי, והרגשתי שאני כל כך לא רוצה להיות שם, או להיות בכלל, שאני רוצה להיעלם, ש'מה אני צריכה את החיים האלה'.
בעולם מתוקן החברה הייתה מבינה שלהשמנה יש היבטים גנטיים ורגשיים, שזה לא עניין של להיצמד לתפריט וזהו. הגיע הזמן גם שיבינו שמבנה הגוף לא אומר כלום על האדם עצמו".

 "הרגשתי שמנה ומכוערת"

מיכל, בשנות השישים לחייה, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשניים, סטודנטית: "כשאני מתבוננת בתמונות מילדותי, מנעוריי, אני לא מבינה איך ואיפה זה התחיל, למה הרגשתי שמנה ומכוערת, למה הסתובבתי בעולם בתחושה שאני לא אטרקטיבית בשום צורה, כי נראיתי ממש אחלה. נדמה לי שהשמנתי כי הייתי ילדה עצובה, שקופה, בת אחרי ארבעה בנים; הרגשתי שאני כלום ואכלתי לתוך זה. זה בטח קשור גם לעובדה שבבית חיינו בצמצום וגם לזה שהייתי נתונה לביקורת תמידית מצד אימא שלי, שבעיניה הייתי תמיד לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה וכו', ובאוכל מצאתי אהבה ונחמה. אחרי הלידות עשיתי דיאטה גדולה, רצתי מרתונים וטריאתלונים, ירדתי 25 קילו ואמרתי לעצמי שלעולם לא עוד. ובאמת, הדיאטה האכזרית עבדה, ובמשך כמה חודשים שמרתי עליה בקנאות ולא עליתי.
 ואז נכנסתי לסיבוב שני, והייתה עוד לידה, ומהפחד להשמין עשיתי ספורט ברמות מטורפות, שמרתי על המשקל אבל פירקתי את הגוף. כשהגיע גיל המעבר ההורמונים עשו את שלהם ועליתי במשקל, אבל כיום אני חיה עם זה בשלום.
לאורך השנים החלפתי ללא מעט דיאטנים את הסלון ואת האוטו, ועשיתי דברים איומים. למשל, כשכבר הייתי גרושה הלכתי לשים מלתעות. ואני זוכרת שחזרתי הביתה והילדים לא הבינו למה אני מדברת מוזר, לקחתי קאטר ובמו ידיי חתכתי לעצמי את המלתעות האלה, שעה אחרי ששילמתי הון כדי לשים אותן.
תמיד רציתי להיות חתיכה והייתה לי תמונה ברורה מאוד בראש – שיער בלונדיני חלק (ואני מתולתלת וכהת שיער) ורזה (ואני לא). חייתי בחוסר ביטחון עצמי בנקודה הזאת, אבל זה לא הפריע לי להתגרש, לצאת עם גברים, ללכת לים. מה שכן, גופיות תמיד היו מחוץ לתחום מבחינתי, וכמובן גם מיני וביקיני. גם כשרזיתי ולכאורה הגוף נראה טוב יותר, לא הרגשתי עם זה נוח מספיק. תמיד היו עוד 4-3 קילו שצריך לרדת כדי שזה יהיה נכון יותר. שנים לא הכנסתי הביתה ענבים, אבטיח, גרעינים שחורים, פשוט כי פחדתי מהם. וכמובן, אכלתי בסתר.
היום אני שמחה לומר שאני במקום מאוזן יותר. אבל בנישואיי הראשונים עברתי ממש התעללות. הוא כינה אותי 'בומבמלה', למשל, ולא בחיבה. רק בדיעבד הבנתי שחייתי תחת מתקפה מתמדת של מיזוגן שהעיר לי על המשקל והעיר על מראה החזה שלי ברמה של 'הציצים שלך נגררים על הרצפה', או 'התחת שלך מתחיל בכתפיים ונגמר בברכיים'. ממש טרור. בן זוגי הנוכחי, לעומת זאת, נותן לי חופש מוחלט להיות מי שאני, ואם אני מקטרת שעליתי קצת במשקל, הוא אומר בחיוך אוהב 'ככה יש לי יותר ממך'".

"בולמוסי אכילה קשים"

יערה, בשנות השלושים לחייה, נשואה ואם לילד, עוסקת במקצוע טיפולי: "גדלתי כל חיי בתפיסה שאני שמנה, נתפסתי כהכי גדולה, הבנים הסתכלו עליי מלמטה כי הייתי גבוהה יחסית. לא הייתי שדופה ולא שמנה, אבל חוויתי את עצמי כשמנה. זה השתנה בכיתה ט', כשעליתי בזמן קצר קרוב ל־20 קילו. סבלתי מדיכאון שלא טופל אז, ושם התחילה אצלי הפרעת האכילה. אבי עבד, אימי הייתה מושקעת בטיפול בסבתא שלי, שאושפזה אחרי ניסיון אובדני, ואני הלכתי לאיבוד. הייתי ישנה בימים וחיה בלילות, בעיקר אוכלת ערימות של פיתות עם טחינה ודבש. ככה זה התחיל. עשר פיתות כאלה בלילה, במשך כמה חודשים.
 התחושה הזאת שאני לבד בעולם, המצוקה העמוקה שחוויתי סביב הבדידות וחוסר האונים – הן שהובילו אותי לאוכל, שסיפק תעסוקה, שמילא אותי, שהיה כמו שמיכת כובד כזאת, מרגיעה. התקשיתי להחזיק את אי־השקט, והאכילה השקיטה את אי־השקט הזה, וכמובן עוררה הרבה אחרים. האוכל ויסת לי איכשהו את הרגשות.
אני לא זוכרת תחושה של גועל בשלב הזה, אני כן זוכרת אומללות טוטלית, תחושת אבדון. התחילו בולמוסי אכילה קשים, כולל גניבה והסלקה של אוכל, כולל זריקת אוכל לפח בגועל בלילה ואז הוצאתו מהפח בבוקר.
הייתי ממש נערכת: קונה עוגות שמרים גדולות וקופסאות משפחתיות של גלידה וחוזרת לחדר ויושבת ואוכלת ואוכלת, עד שמגיעה התחושה שאת עומדת למות מרוב אוכל, שאת כבר לא יכולה לזוז, ואז הייתי שוכבת עם בחילה איומה ומתפללת לאלוהים רק שייקח ממני את הבחילה, ונשבעת שלא אעשה את זה שוב, וחוזר חלילה. בין השאר, עברתי התעללות מינית ממושכת בנעוריי, שכיום אני יכולה להסביר בכך שהייתי נערה בת 14 שרק מחפשת שמישהו יראה אותה, ופתאום בא גבר והוא לכאורה רואה אותה ונמשך אליה. אז הוא עושה לה דברים שהיא לא מבינה ולא רוצה, ומשביע אותה שלא תספר על כך לאיש, והיא מקבלת את זה. רק בגיל 23, אחרי פרידה כואבת מבן זוג שהיה לי ואחרי שצללתי עמוק שוב, התחילה הדרך השיקומית שלי. אבל עד היום כשאני אוכלת משהו שאינו נכון לי, אני נכנסת לסחרור של הלקאה עצמית. אדם שמן חי בתודעה שהוא לא ראוי: לא לאהבה, לא לעבודה, לא להקמת משפחה, לא לבגדים יפים".

"אוכל בלי מעצורים"

גיא, בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לשניים, עוסק במוזיקה ובייעוץ: "נהייתי ילד שמן בגיל 6-5, לאחר שהוריי התגרשו. בהתחלה הייתי עגלגל ועם הזמן זה התפתח, עד שבגיל 17 שקלתי 110 קילו. עשיתי דיאטות מטומטמות, הייתי עסוק בלטפל בגוף, לא הבנתי שהבעיה עמוקה יותר, שהביטוי הפיזי שלה הוא רק סימפטום.
המראה שלי הפריע לי מאוד. הייתי מתבונן בעצמי בראי ורואה השתקפות של גבר שמן שמבחינתי הוא בכלל לא אני. לא הייתי זה שהולך ברחוב וצוחקים עליו, אם כי ייתכן שצחקו עליי מאחורי הגב ולא הבחנתי בזה, אבל בהחלט היו התייחסויות למשקל שלי, שחוויתי כלגלוג והביכו, ממש ריסקו אותי. הרגשתי סמרטוט, לא הבנתי איך בכל חזית אחרת אני מתמודד עם קשיים ומצליח ומתקדם, ואז באה מנת שווארמה וגורמת לי לאבד את הראש. הייתי אוכל הרבה אחרי שהייתי שבע, בעיקר בלילות, לא היו שום מעצורים.
 לאורך כל הדרך הייתי פופולרי, פיציתי על ה'פגם' הזה, השומן, בחוכמה שלי, בחוש ההומור ובכל תכונה אחרת שיכולתי להתבלט בעזרתה. ביני לביני היה לי רע לתפארת עם המשקל. ואז היה אירוע חברתי שבו שוחחתי עם מישהו ואגב כך שיחקתי בטבעת הנישואים שלי, ופתאום הבנתי שהיא לא זזה, והבנתי שעליתי עוד. אמרתי לעצמי שזהו, נגמר, אני לא אוכל יותר. בדרך הביתה תיכננתי את הדיאטה הבאה שלי, ואז הגעתי ונפלתי על שני באגטים עם שניצל והלכתי לישון.
כשהתעוררתי בבוקר הבנתי שיש פה בעיה נפשית. לקחתי שבעה חודשי הפסקה מהחיים והתחלתי לחקור את הנושא, להתבונן באנשים רזים אוכלים, לשוחח איתם, לשאול אותם ואת עצמי שאלות. ומשהו השתנה בי. הבנתי שהאוכל היה הדרך שלי כילד לפתור את הדיסוננס שהרגשתי בעקבות העזיבה של אבי – כי הייתי מדהים ואיך אפשר לעזוב ילד מדהים, אז נהייתי שמן ומגעיל וככה הצדקתי לעצמי את עזיבתו. וכשהבנתי את הצורך להסביר לעצמי למה הוא עזב – יכולתי לשנות את ההחלטה הלא מודעת שקיבלתי אז ולהפסיק להיות שמן". •  
 

 


עשרת הדברות למתחיל  
1500 קלוריות  
המלצה ל-6 ארוחות ביום
תפריטי שלד
תחליפים
רשימת קניות כדאית  
כניסה לפורום  
המתכון השבועי
עקרונות התוכנית  
קוגל תפוחי אדמה ללא שמן  
מאמרים מקצועיים  
חדשות

 אבחון דידקטי
ד"ר משה רז
050-7833108



ברוכים הבאים לחודש אב

עברנו את הצום,

עכשיו צריך להתכונן לאלו ולשנת תשפ"ב

שימו לב למאמר החדש

 


הנושא השבוע הוא:
סוף לסבל

 לידיעתכם

 המתכון השבועי: 
פסטרמה בריאה
סלט עלי בייבי ופטריות


שימו לב
הוספנו מדור "מאמרים מקצועיים"
בעיה כבדת משקל,
שיר-לי גולן

 

24/07/2009

 
12/02/2011

 


02/06/2012


23/05/2017

פותח ע"י סופטמדיה בניית אתרים